לעשות אהבה עם החיים

הקשר בין תרגול מיינדפולנס למעשה אהבה עם החיים

בכנס שעסק בגישות השונות ליישום תרגול גישת המיינדפולנס בחיים, ג'ון קאבאט זין הפתיע וריגש כשקירב את פניו למצלמה ואמר כמעט בלחש, כי "התרגול הוא כמו לעשות אהבה עם החיים".

אני משערת כי אם מישהו היה אומר לי דבר כזה לפני אוקטובר 1993, לא הייתי מסוגלת להבין את ההקשר, אבל כיום כמעט 26 שנה אחרי אותה תאונה, תרדמת והתעוררות אחרת לחיים תרתי משמע - אני מוצאת את החיבור או ההשוואה הזו מסקרנת וטבעית לגמרי.

עם השנים למדתי, כי החוויה גם בתרגול מודעות וגם במעשה האהבה מכוונת לנוכחות מלאה בחוויה החושית, הגופנית. המשימה להישאר בגוף אינה פשוטה. בדרך כלל אנחנו נודדים במרחבי המחשבה, ה"מיינד" משוטט בטבעיות בין מה שהיה לבין מה שיהיה, דאגות, משימות והנדידה במחשבה מנטרלת או לפחות מפחיתה משמעותית את החיבור עם הגוף.

בנוסף לנדודי המיינד, הנטייה הטבעית, האנושית היא לנווט את החיים באוטומט, להתייחס למרכיבים בסיסיים בחיינו כמובן מאליו. אמנם יש מקרים שהאוטומט מאפשר לנווט ולנוע בקלות יחסית, למשל בנהיגה כשהמוח מטמיע את הטכניקה, אין צורך לחשוב על כל פעולה בנפרד וניתן להתרכז בנהיגה בטוחה. אבל החיים באוטומט גולשים בטבעיות ומתמזגים עם הרגלים, דפוסי חשיבה והתנהגות, שמנהלים את חיינו באופן מוכר וממכר - בטוח לכאורה, רק שאינו בהכרח מיטיב. היום ברור לחלוטין כי אוטומציה ומיינד נודד, אינם תורמים לתחושת החיבור לחוויה גופנית.

האם לעשות אהבה עם החיים זה כמו לעשות אהבה עם שותף/שותפה? התנסויות החיים מביאות מטען משלהם - לכן אולי החוויה באופן קבוע שונה. יש תרגול שבו החזרתיות, המיידיות והמיקוד עם מה שיש מאפשרים חיבור לרגע מתמשך להיות.

מעניין לשים לב ללא שיפוטיות, מה הגישה/הציפייה שלכם מתרגול. האם יש צורך והשתוקקות לקראת? האם התרגול עצמו הוא כמו חוויה יצירתית? אולי חזרתית, טכנית? האם יש סקרנות? האם מתאפשר להתמסר לחוויה? אולי ממהרים כדי לסיים ולהמשיך לעניינים אחרים? אולי יש מעצורים (גופניים/ רגשיים/ מחשבתיים) שאינם מאפשרים להתמסר? ואולי כל השאלות נכונות ובעיקר זה גם וגם, פעם כך ופעם כך?

כאמור ייתכן כי בתרגול באופן טבעי המוח משוטט - אך היעדר שיפוטיות וקבלה של המצב כפי שהוא, מרגיעה ומאפשרת להיפתח, להתרווח ולהתמסר. כשתשומת הלב מכוונת לרגע הזה באופן מלא, יכולה להתקיים חוויה חושית המתעלה על החשיבה.

נוכחות מלאה ברגע הזה, בתרגול כבמעשה האהבה עם החיים, מתאפשרת כשיש פתיחות והסכמה לשחרר את המיותר (מחשבות קשות/עכבות) לגלות מה באמת מתאים.

כמו גם, להכיר ולהפשיר עמדה קפואה ומתגוננת, לקבל 'מצבי עצמי' עם כל המורכבות, כדי לאפשר שינוי. כדברי רוג'רס "רק כשקיבלתי את עצמי באמת יכולתי להשתנות".

הכרה או יצירה של "עוגנים" בתהליך התרגול:

סקרנות: מפתח חשוב לכל התנסות חדשה בה מתאפשרת חקירה ושהיה במצב לא נודע.

הסכמה: תרגול יכול להתקיים כשיש הסכמה (פיזית, רגשית ומנטאלית), להתמסר לחוויה חושית בסקרנות ופתיחות ללא שיפוטיות. חשוב להכיר בכך שהסכמה אצל רובנו תעלה התנגדות טבעית, כי נוצר חשש מאיבוד שליטה.

קבלה: חשיפה למשהו חדש, גם אם מסקרן, יכולה לעורר לפעמים הסתייגות, רתיעה. זו תגובה ראשונית אנושית וטבעית המיועדת להגן מפני כל התנסות חדשה ולא מוכרת, לקבל אותה כמו עוד רגשות פחות נעימים כמו שרומי מציע, כאורח זמני שמגיע לבית ההארחה בתודעה*.

התמדה: ככל שמתמידים בתרגול, כך מתאפשרת כניסה עמוקה יותר אל משכן הידיעה הפנימית, מודעות שקטה וערה, כמו להיות בעין הסערה, להתבונן על כל מה שקורה. ההתמדה בתרגול מאפשרת התמרה בתפקודי המוח, התמודדות טובה יותר עם מצבי דחק.

כאמור, המכנה המשותף בחווית תרגול מודעות ובמעשה האהבה הוא היכולת להיות בנוכחות מלאה וערה, בחוויה החושית ברגע הזה עם כל מה שיש. יחד עם זאת משימת ההישארות בגוף אינה פשוטה. בדרך כלל אנחנו נודדים במרחבי המחשבה, המיינד משוטט בטבעיות והנדידה במחשבה מנטרלת או מפחיתה את החיבור עם הגוף. לכן בתרגול זה, ההזמנה היא לאפשר לעצמכם להיות בחוויה חושית, בהתנסות בנוכחות מלאה בגוף.

כיצורים מורכבים, המושפעים ומתפתחים בזכות חוויות חיים מפעימות ולמרות חוויות חיים מכאיבות, אתם מוזמנים לנסות להיות ללא שיפוטיות, בעמדה סקרנית ופתוחה (המוח המתחיל - don’t know mind), לשים לב לבחירה אחת אוטומטית ובמקומה להתנסות בפעילות חדשה, או בהתייחסות מתחדשת לפעילות מוכרת. זו התחלה בתרגול "לעשות אהבה עם החיים".

תרגול 1 מודעות פשוטה:

זמן התרגול: 10-15 דקות

יש לבחור במקום בו אפשרי להיות לבד וללא הפרעות חיצוניות, באיזה תנוחה שמתאימה לך כרגע, ישיבה, עמידה או שכיבה.

לנשום בטבעיות, שאיפה ונשיפה ללא מאמץ, הנשימה שלך טובה כפי שהיא.

שימת לב למפגש הגוף עם המצע עליו בחרת להיות, אם בחרת בעמידה או ישיבה, הפניית תשומת הלב היא אל המפגש של כפות הרגליים עם הרצפה.

אם בשכיבה, להפנות את תשומת הלב למפגש של הגוף עם המצע עליו נמצאים. לנשום ולהיות בתשומת לב לתחושה כללית בגוף.

אפשר לעצום עיניים לרגע ולשים לב עד כמה יש מודעות לגוף שלך. להרגיש את הרגליים, החזה, הבטן, איפה התחושה הכי ברורה בגוף שלך כעת? האם בנשימה? אפשר לפקוח עיניים ועדיין להיות במודעות, להרגיש את כובד הגוף.

תרגול הקשיבות מעלה למודעות את האתגר בלהישאר במצב ערות בחוויה הגופנית.

אפשר להרים את היד אל מול הפנים להסתכל עליה….לעצום שוב עיניים ולהיות במודעות ליד.

לעצום את העיניים, לשים לב אם יש אזור בגוף שמבקש תשומת לב. אולי יש אי נוחות או כאב. לנשום ולהתייחס למקום הזה לרגע. כעת לשים לב לתחושה הכללית בגוף.

לנסות לשים לב לרגשות ומחשבות שעולים כעת, כשהכוונה היא להיות עם כל מה מה שיש כרגע ולנשום.

לאט להתחיל להתכוונן להתייצבות וסיום כשתשומת הלב היא לתחושה הכללית בגוף.