מקום ותיקון במכללת "חנקין" חולון

נכנסתי לחלל בי"ס שבו למדתי שהפך למכללה, ועמדתי משתאה. על השתלמות מיינפולנס ויצירה למורים בעיר ילדותי

כשהמזכירה נתנה לי את כתובת מרכז פסג"ה בחולון. הקלדתי את הכתובת לוויז כשזיהיתי את שם הרחוב, אך התודעה טשטשה את המספור.


כך נסעתי לפגישה לקראת פתיחת השתלמות בנושא מיינדפולנס ויצירה למורים. כבר בכניסה לעיר התרגשתי, דרך הכיכר נסעתי ברחובות מוכרים נשכחים, עברתי ליד הקיוסק של ג'ק וכמה רגעים אחרי, וויז הודיעה כי הגעתי ליעד. היעד הפתיע כי הגעתי לפתחו של בית הספר היסודי בו למדתי, שלא לאמר התחנכתי, שהיום ברור כי הייתי בה כמו דולפין לכוד ברשת, במאבק מתמיד להשתחרר מהאחיזה ולחזור למים.

 
בכל אופן הגעתי לפתחו של בית הספר, עברתי באותו שער, החצר דומה והגג של הקומה הראשונה ששימש כבמה ( לא בטיחותית) בטקסים ולא פעם נאלצתי לעמוד עליה ולשיר במקהלה (תמיד בשורה אחרונה כי הייתי גבוהה בראש מעל כולם פיזית וברוח, הראש היה עוד גבוה יותר, במצב ריחוף).

בשער עמדתי לרגע המומה מעוצמת הזיכרון שהתעורר, נכנסתי לתוך חלל בית הספר שכעת הפך למכללה. עשו שם שינויים רבים אבל המדרגות, אותן מדרגות וקיר עם תמונות הנופלים עדיין שם. גם מולו עמדתי משתאה על שאת רוב המצולמים שם אני מכירה וזוכרת, כי הייתי מתבוננת בהם ובמיוחד באחד, הבן של שוורץ . זוכרת את צווחות האימה של האמא שלו מדירתם בקומה הראשונה, אי שם ב-1973 מלחמת יום כיפור כשהודיעו שנהרג.

מיני פרטים קטנים, כמו חלקים מחברים תמונה לא מושלמת, פאזל של חיים. בפאזל שלי יש לא מעט חלקים חסרים, הזיכרון בחר להשמיט ואולי לא מבחירה, זה מה שיש יחד עם תאי זיכרון שמתים, מתים זכרונות אולי .לי יש אישורים לשכוח בגלל או בזכות התאונה ההיא, פגיעת ראש ואיזה צלקת שנשארה באזור במח שתפקידו טרם פוענח (לפחות עד כתיבת שורות אלה).

בעניין הקורס, אחרי אותה פגישה מרגשת עם מנהלת המרכז ועוד כמה שבועות התארגנות, התחיל הקורס.

המזכירה ליוותה אותי לקומה השלישית והאחרונה בבניין בו היו הכיתות של הצעירים, בכיתה בה היתה לפני כ4 עשורים א2. את הכיתה שלי של א1 שינו לגמרי, אבל מהחלונות נשקף אותו נוף, הבניינים ישנים יותר ובמגרש בו היו עושים מדורות, יש מגדל של לפחות 30 קומות , אבל האווירה הכללית של נוף נשקף מהחלון והשמיים...נשארה כשהייתה.

מפגש מחודש עם החלק הזה בפאזל ממש הפתיע, על הפרק הקדום הזה נדמה היה לי שוויתרתי, המשכתי הלאה לרוב במגמת צמיחה, התחדשות ובסקרנות ללמוד ולטעום טעמים חדשים.

מכיוון שמכנה התמודדויות בלתי צפויות כשיעורים (לפעמים מרתקים ולפעמים מכבידים) הגעתי סקרנית למקום בו היתה חוויה של התמודדות לא פשוטה עם מסגרת, הסתגלות איטית וחלקית שהסתיימה בטוב וכמעט טוב מאודים.

מודה כי אף פעם לא ממש התחברתי לשפה הזו של הציונים, הכמעט טוב מאוד נשמע לי הרבה פחות, מפשוט טוב. גם כעת שצריכה לתת ציון על עבודת הסיום בהשתלמות, המספר הכי מושך בעיני הוא שמונה שהוא גם סמל מאונך של האין סוף, אבל חייבת לתת ציון על המאמץ שכל משתתפת השקיעה כטוב מאוד ביחס למצב בו נמצאת כרגע.

המשתתפות בהשתלמות - המורות, שהן קודם כל נשים, חלקן צעירות חלקן בגילי - מכירה ומוקירה את עבודתן התובענית ולעיתים טובענית ושוחקת. תפקיד המשפיע משמעותית על חיים של תלמידים ומשפחות. אחריות גדולה וקשורה במערכת סלילים סלולה ולא פעם כובלת.

בהשתלמות בנושא קשיבות (מיינדפולנס) ויצירה, המטרה המרכזית היא ליצור אווירה של רווחה חברתית ורגשית בכיתה ולאפשר למידה. בדרך לשם לשם יצירה של זווית אחרת על המציאות האישית והמקצועית, שיעור על שחרור התודעה מחשיבה שאינה מיטיבה, על גמישותו של המוח ודרכים להגמשתו, ממש כמו תרגול בחדר כושר. מחקרים המוכיחים כי תרגול תשומת לב, מפתח ומטפח כלים להתמודדות עם מצבי לחץ וקונפליקט מאתגרים גם בחיים האישיים וכמובן המקצועיים. התבוננות מתחדשת על אפשרויות יצירת אווירה חיובית של למידה בכיתה.


במפגשי הלימוד האווירה הכללית במרחב שנוצר בזכות המשתתפות, מאפשרת השמעת קולות מגוונים וגם כאלה פחות מתחברים של התנגדות וקושי יחד עם שילוב מיוחד של סקרנות, רוויה בהמון הנאה וצמא ללמידה.

תהליך שנמשך בסך הכל 8 מפגשים בו אוספות ומפנימות כלים לתרגול אישי, משתפות ש"כדור הקסם" שלימדתי אותן הפך לכלי שימושי לריכוז והרגעה בכיתה. על שינויים במערכת היחסים בבית ועוד.

מפגש מחודש עם החלק הזה בפאזל ממש הפתיע, על הפרק הקדום הזה וויתרתי, המשכתי הלאה. כעת עולה דמותה של אותה מחנכת ראשונה בכיתה א, שבאופן מפתיע עוד יותר, כי פיזית ממש בכיתה מעבר לקיר של הכיתה בה אני העברתי את ההשתלמות, התרחש אירוע שלא הייתה בו שום מידה של קשיבות, או מודעות. 

האירוע התרחש בהפסקת האוכל, כשניגשתי אל ניצה המורה וביקשתי לצאת לשתות כי אני מגעגעת...זו במקום לתקן את שגיאת הלשון ולתת לי לצאת לשתות, בחרה להעמיד אותי מול הכיתה ואמרה "תראו שרית היא ברווזה כי היא מגעגעת" (בנוסח הזה בערך, בכל זאת עברו כמה עשורים מאז התקרית) כמובן שהילדים צחקו ואני ביקשתי להעלם מרוב עלבון ובושה. זו היתה המורה הראשונה שלי, אבל לשמחתי אחריה זכיתי לכמה מורות נהדרות במסלול.

יכול להיות שבכלל כל הרצון ללמד נובע מרצון עמוק בתת המודע, במקום בו היתה חוויה קדומה של דיכוי, לתקן ולאפשר חוויה מצמיחה.